אוכלוסיית כדור הארץ מונה יותר משבעה מיליארד בני אדם. בתוך 12 שנים )עד 2024( יתווספו
לעולמנו מיליארד בני אדם. העולם הולך ונעשה צפוף והצורך “לרדת לים” הולך ונעשה ריאלי מיום
ליום. המזרח התיכון כולו, אך בעיקר מצרים, סוריה, ירדן, עיראק הרשות הפלסטינית וישראל
מתאפיינות בריבוי טבעי גבוה. ריבוי זה עומד על 2.5-1.7 אחוזים, והוא מהגבוהים בעולם בשנת
2013. משמעות הדבר הכפלת אוכלוסיית עמי האזור בתוך כארבעים שנה.
אחת הבעיות העיקריות שמעורר ריבוי טבעי כה גבוה היא הצורך הדחוף להכפיל את התשתיות
עבור האוכלוסייה הגדלה: בתחומי המגורים, החינוך, אספקת מים וניקוזם, תחבורה, אנרגיה ועוד.
אם לא יוכלו מדינות אלה לעמוד במשימה של הכפלת התשתיות כנדרש, יש לצפות לירידה ברמת
החיים. ב-30 השנים שבין 1950 ל-1980 הכפילה את עצמה אוכלוסיית האזור, וב-30 השנים
הבאות, 2010-1981, חלה הכפלה נוספת. בכל ששת העשורים הללו לא דאגו במדינות השכנות
לבנות תשתיות, והמדינות קורסות לנגד עינינו. קריסה זו מכנים בטעות “אביב ערבי”, כשבעצם
מדובר ב”חושך ערבי”.
ישראל היא אחת המדינות הצפופות בעולם. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בסוף שנת
2011 הצפיפות בישראל )מספר התושבים המתגוררים בקמ”ר(, הייתה 357 נפשות לקמ”ר, והצפי
6
לשנת 2030 הוא לכ-450 נפש לקמ”ר. לשם השוואה, בשנת 1948 הייתה צפיפות האוכלוסייה 43.1
נפשות לקמ”ר, ובשנת 220.4 – 1990 נפשות לקמ”ר.
